פסק-דין בתיק ת"א 2674/09

מבוא

1.                  בפני שתי תביעות כספיות שהדיון בהן אוחד, שמקורן בשכירות מבנה תעשייה המצוי באזור התעשייה הר טוב, בית שמש (להלן- "המבנה"). התביעה הראשונה, שסכומה 1,000,000 ש"ח, הוגשה על ידי שוכרת המבנה, חברת מטעמים ד.ש. בע"מ, חברה הפועלת על פי תיאורה בתחום ההסעדה וייצור המזון (להלן- "התובעת"). התביעה השנייה (להלן- "התביעה שכנגד"), שסכומה  87,000 ש"ח, הוגשה על ידי בעלת המבנה, חברת תנורי דניאל בע"מ (להלן- "הנתבעת"), נגד התובעת ונגד מנהלה מר שמעון אסרף.

2.                  ראשיתה של ההתקשרות בין הצדדים בהליכי פירוקה של חברה בשם מעדני שפסל בע"מ (להלן- "חברת שפסל"), אשר הייתה יצרנית מזון, ושכרה לשם עיסוקה את המבנה מהנתבעת. במסגרת הליכי הפירוק בתיק פש"ר (מחוזי ת"א) 1741/08, הועמדו נכסיה של חברת שפסל למכירה ונרכשו על ידי התובעת. בד בבד עם מכירת ציודה של חברת שפסל לתובעת, הועברה לתובעת גם זכות השכירות שהייתה לחברת שפסל במבנה, בהתאם לקביעת כב' השופטת ו' אלשייך בפסק הדין. בפועל, לא הפעילה התובעת במבנה עסק כלשהו, וכעבור מספר חודשים, לאחר שמכרה את הציוד שרכשה במהלך הליכי הפירוק, עזבה את המבנה.

3.                  במהלך הדיונים שהתקיימו בפני לשמיעת הראיות העידו מטעם התובעת    מנהלה, מר שמעון אסרף (להלן- "שמעון"), שהוא גם הנתבע בתביעה שכנגד. כמו כן הוגשה מטעם התובעת חוות דעתו של מומחה, מר דוד לנדאו מחברת מערכות איטום וציפוי. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר רפאל מרגליות, מנכ"ל חברת שפסל (להלן- "רפאל"). במהלך דיון ההוכחות הודיעה התובעת שהיא מוותרת על עדותו וביקשה למשוך את תצהירו, ואולם הנתבעת ביקשה לזמנו לעדות.

4.                  מטעם הנתבעת  העידו מנהלה, מר מרדכי דניאל (להלן- "דניאל"); עו"ד מנשה שני (להלן- "עו"ד שני") אשר ייצג את הנתבעת בפני בית המשפט של הפירוק, ואת התובעת והנתבעת כאחד בחתימת הסכם השכירות ביניהן; ומר אהרון זילברמן, מנהלה המקורי של חברת שפסל.

תמצית טענות התובעת

5.                  לטענת התובעת, היא רכשה את ציודה של חברת שפסל כ"עסק חי", במסגרת הליך הפירוק, בתנאי מפורש שיהיה באפשרותה להמשיך ולפעול במבנה, שכן כוונתה הייתה להפעיל עסק במקום. בכתב התביעה נטען כי בעקבות פסק הדין שאישר את מכירת הציוד, נחתם בין התובעת לבין הנתבעת הסכם שכירות ל- 5 שנים, במטרה לאפשר לתובעת להמשיך את פעילות העסק שרכשה. לאחר השלמת הרכישה וחתימת הסכם השכירות, התברר לתובעת שהמבנה אינו כשיר לשמש כמבנה לייצור מזון, וכי הרשויות התנו את מתן רישיון העסק בעריכת שיפוצים נרחבים במבנה. נטען שסירובה של הנתבעת לבצע את השינויים והתיקונים שנדרשו הינה בבחינת הפרה יסודית של ההסכם, בגינה נגרמו לתובעת נזקים נכבדים.

6.                  בסעיף 8 לתצהיר עדות ראשית מטעם מנהלה, הועלתה טענה נוספת לפיה הציגה הנתבעת בפני בית המשפט המחוזי מצג שווא לפיו היא אינה מעוניינת להשכיר את המבנה לתובעת, ואגב זאת העלימה מהתובעת ומבית המשפט את העובדה שהאולם המיועד לייצור מזון אינו ראוי לשמש לייצור מזון, אף שידעה על כך.

7.                  בסיכומיה טענה התובעת כי אף שלא היה כל מקום לערוך שינויים בהסכם שנחתם בינה לבין הנתבעת, לעומת ההסכם שהיה בין הנתבעת לבין חברת שפסל, נערכו שינויים, המעידים על כך שהנתבעת ידעה שאין אפשרות לקבל רישיון עסק במבנה ללא עריכת שינויים, אף ניסתה להסתיר זאת מהתובעת.

תמצית טענת הנתבעת

8.                  לטענת הנתבעת, במהלך הליכי הפירוק של חברת שפסל היא התנגדה להעברת השכירות במבנה לתובעת, ואולם עמדתה לא התקבלה, ובית המשפט קבע שיש לראות את התובעת כחליפתה של חברת שפסל, וכפה על הנתבעת להשכיר לה את המבנה.

9.                  הנתבעת טענה שלאור החלטת כב' השופטת אלשייך, לא היה כל צורך לחתום על הסכם שכירות חדש, שכן בעקבות רכישת העסק החי נכנסה התובעת לנעלי חברת שפסל, והוראות החוזה שהיה בינה לבין הנתבעת חלו על התובעת. אמנם נערך בין התובעת לבין הנתבעת הסכם חדש, ואולם במהלך ההתכתבויות בין הצדדים טענה התובעת שההסכם החדש מעולם לא נכנס לתוקף, שכן אחד ממנהלי התובעת, בעל זכות החתימה, לא חתם עליו .

10.              הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא היה ידוע לה על דרישות שהועלו מטעם הרשויות לעריכת שינויים במבנה, וכי בפסק הדין, בהסכם החכירה בינה לבין חברת שפסל, או בהסכם החכירה בין התובעת לנתבעת, לא הוטלה עליה כל חובה לערוך שינויים, תיקונים או התאמות במבנה.

11.               כן  טענה כי התובעת חזרה בה מכוונתה לפתוח עסק במבנה מסיבות עסקיות, ולא בשל דרישות הרישוי. בכל מקרה היה על התובעת להקטין את נזקה, להתאים את המבנה לדרישות רישוי העסקים, וככל שהיו לה טענות נגד התובעת, רשאית הייתה לתבוע אותה לאחר מכן. בתצהיר עדות ראשית של מנהל הנתבעת נטען כי התובעת הגישה את תביעתה רק לאחר קבלת מכתבי התראה מצד הנתבעת בגין הפרה יסודית של החוזה, לאחר שמספר שקים שנמסרו לשם פירעון דמי שכירות חוללו, ולאחר שאחד מבעלי המניות לא חתם על החוזה.

12.               הנתבעת טענה שהתובעת היא זו שהפרה את ההסכם בכך שנמנעה מלשלם דמי שכירות בתקופה בת כחצי שנה שבה החזיקה במבנה.

המחלוקות הטעונות הכרעה

13.               בבסיס טענות הצדדים עומדת טענה הדדית להפרת ההסכם לשכירות המבנה. לשם הכרעה בשאלת זהותו של מפר ההסכם יש להכריע במספר מחלוקות: המחלוקת הראשונה, האם הציגה הנתבעת לתובעת או לבית המשפט שדן בהליכי הפירוק מצגי שווא באשר למצב המבנה ולאפשרות לקבל רישיון עסק לפעילות עסקית בתחום ייצור המזון המתבצעת בו, או האם נהגה בחוסר תום לב; המחלוקת השנייה, האם הייתה מוטלת על הנתבעת חובה לבצע תיקונים במבנה בין מכוח פסק הדין, בין מכוח הסכם השכירות בינה לבין חברת שפסל, בין מכוח ההסכם בינה לבין התובעת, והאם הפרה הנתבעת חובתה זו; המחלוקת השלישית הינה האם הסכם השכירות בין התובעת לנתבעת תקף נוכח העובדה שהוא לא נחתם על ידי אחד מבעלי זכות החתימה של התובעת, והאם יש לו נפקויות כלשהן לעניין השאלות שבמחלוקת; והמחלוקת הרביעית, האם היה על התובעת לשלם לנתבעת דמי שכירות או תשלומים אחרים.

14.               אקדים ואציין כי מצאתי שההסכם בין התובעת לבין הנתבעת הופר על ידי התובעת, ושלא הייתה מוטלת על הנתבעת כל חובה לבצע תיקונים במבנה. לעומת זאת, היה על התובעת לשלם לנתבעת דמי שכירות בגין תקופת שהותה במבנה.

פסק הדין בהליך הפירוק